למה אנשים לא מאושרים?

ברטרנד ראסל לא הבין מדוע אנשים היו כל כך אומללים כל הזמן. הוא גדל במשפחת אצולה עשירה בבריטניה, אך הוא היה בודד ואובדני כנער. לדבריו, הדבר היחיד שמנע את עצמו מהתאבדות היה הרצון ללמוד יותר מתמטיקה.

כשהתבגר, היה לראסל כל יתרון שחפץ. סבו היה ראש ממשלת בריטניה. הפילוסוף המשפיע ג'ון סטיוארט מיל היה הסנדק שלו. הוא נסע לפריז וטיפס על מגדל אייפל זמן קצר לאחר בנייתו. הוא היה שותף לכתיבת שלושת הכרכים Principia Mathematica, שהפכו אותו למפורסם בעולם בתחומו.

אבל כשהסתכל מסביב, זה בלבל אותו שאנשים עשירים היו אומללים באותה מידה - אם לא אומללים יותר - מכל אחד אחר. האם לא עמד לרשותם הכל כדי להיות מאושרים? ויותר מכל דור אחר בהיסטוריה?

הוא ציין:

"לעמוד ברחוב סואן בשעות העבודה, או בכביש ראשי בסוף שבוע, או בריקוד של ערב.. תגלה שלכל אחד מההמונים השונים האלה יש צרות משלו..בקהל העובדים תראה חרדה, ריכוז מוגזם, דיספפסיה, חוסר עניין בכל דבר מלבד המאבק, חוסר יכולת לפעילות, חוסר מודעות והכרה."

בשנות העשרים לחייו, ראסל היה עד לסבלו של מישהו קרוב אליו והוא פיתח את מה שהוא כינה "רצון עמוק כמעט כמו זה של בודהה, למצוא פילוסופיה כלשהי שאמורה להפוך את חיי האדם לסבירים."

בשנת 1930 הוא פרסם את "כיבוש האושר", שבדק מדוע נראה שהחברה אומללה כל כך. בהקדמה, לדבריו, הספר מכיל אך ורק "הגיון בריא", אלא שהעקרונות "הגבירו את האושר שלי בכל פעם שפעלתי לפיהם".

תחילה זיהה שמונה מחלות שגרמו לאומללות בגילו: חוסר משמעות, תחרות, שעמום, עייפות, קנאה, אשמה ובושה, רדיפה ופחד מדעת הקהל.

"המטרה שלי היא להציע תרופה לאומללות הרגילה, היום-יומית ממנה סובלים רוב האנשים במדינות מתורבתות והיא קשה מנשוא, מכיוון שאין לה סיבה בלתי נמנעת", הוא כותב.

חוסר משמעות:

ראסל היה אתאיסט מפורסם, אבל הוא היה גם בחור מסוג כזה שמסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. הוא ציין שתמיד יש שתי דרכים להסתכל על המצב וציין: "אם הייתי חי לנצח שמחות החיים היו בהכרח בסופו של דבר מאבדות את חשיבותן", כותב ראסל. "כפי שהם, הם נשארים ערכיים כל הזמן."

תחרות:

ראסל פותח פרק זה בסיפור מחריד של ג'וזף קונרד על ספינה באנטארקטיקה שירדה לקניבליזם. לשני גברים על הספינה יש אקדחים, ושניהם מנסים להרוג אחד את השני. לבסוף, לאחר פסק זמן של לילה, חבר לספינה בשם פלק הורג את האיש השני באקדח.

זו, חברים שלי, היא תחרות.

תשכחו מפוליטיקה או ממי שמנסה להחזיק מכונית נחמדה יותר מהשכן, להרוג ולאכול את חבריכם לספינה זו התחרות האולטימטיבית. המצב הזה הוא מה שראסל מכנה "המאבק על החיים".

הבעיה היא שרובנו לא נתפסים בספינה באנטארקטיקה במאבק קשה עד מוות על חיינו. אנחנו פשוט חושבים שכן.

תחרות קטנה היא בריאה ויכולה להפיק את המיטב שבאנשים. אך התחרות הופכת לבלתי נמנעת כאשר אנו רואים הכל כקושי או מאבק, חיים ומוות וקרב גדול על השליטה.

"תזכורת: מלחמה על מקומך בצווארון הלבן אינה מלחמה על החיים. תפסיק לקחת את עצמך - ואת כל מה שמסביבך - ברצינות כה רבה", אומר ראסל. בשפה המודרנית, ראסל היה אומר אל תהיה מטומטם.

הוא היה ביקורתי במיוחד מכיוון שכסף והצלחה חומרית היו מערכת הנקודות העיקרית בה אנו משתמשים כדי לסמן את התחרות הזו. בערך בזמן שכתב את ספרו התחלנו למדוד תפוקה אנושית במונחים של תוצר מקומי גולמי.

מבחינת ראסל, הדיוקן האפל שציירו בני נוער אמריקאים בימינו הוא התוצאה הטבעית של הדגשת יתר בתחרות להצלחה חומרית. כמי שהיה גדל עשיר ביותר אך על סף התאבדות, יש לו נקודת מבט ייחודית על האמרה שכסף אינו יכול לקנות אושר.

"אני גם לא מכחיש שכסף, עד לנקודה מסוימת, מסוגל מאוד להגביר את האושר, מעבר לנקודה זו, אני לא חושב שזה עושה משהו אחר", הוא כותב. "מה שאני כן טוען הוא שהצלחה יכולה להיות רק מרכיב אחד באושר והיא נרכשת ביוקר מדי, אם כל שאר המרכיבים הוקרבו בכדי להשיג אותה."

שעמום:

החיים הפכו קצת יותר משעממים, מאז שהפסקנו לדלג בין הרפתקאות כמו ציד מזון. תחשבו על זה כשאתם הולכים למכולת ויש לכם אוכל יותר מכל דור בהיסטוריה, די משעמם כשחושבים על זה.

אבל שעמום הוא לא בהכרח רע. מבחינת ראסל, שעמום הופך להיות מסוכן רק כשאנחנו מתייחסים אליו כאל משהו שיש להמנע ממנו בכל מחיר ומשתדלים מאוד להישאר במצב לא בריא של התרגשות.

"אנחנו פחות משועממים ממה שהיה אבותינו, אבל אנחנו חוששים יותר משעמום", כותב ראסל. "נוכחנו לדעת, או ליתר דיוק להאמין, כי השעמום אינו חלק מהגורם הטבעי של האדם, אלא ניתן להימנע באמצעות חתירה נמרצת מספיק של התרגשות."

קשה להאמין שזה נכתב כמעט מאה שנה לפני הסמארטפונים.

להגנת השעמום, ראסל אומר שיותר מדי התרגשות כל הזמן לא בריאה - פשוט צריך להירגע.

חיים מלאי התרגשות הם חיים מתישים, שבהם יש צורך בגירויים חזקים יותר ויותר בכדי להעניק את הריגוש שנחשב לחלק מהותי מהנאה, הוא כותב.

עייפות:

גדלתי להיות פעיל פיזית. רצתי מסלולים, גזמתי את הדשא של הבית במושב בו גרתי, עבדתי אצל חקלאי ובכל עבודה אפשרית בחופשים הגדולים שלי מבית הספר.

כל זה לא הכין אותי לעבודה הקשה והמעייפת כאשר התחלתי להיות יזם, בכל לילה התמוטטתי במיטה בסביבות השעה 21:00. כסטודנט במכללה נהג לשהות עד 1 או 2 בבוקר בכל לילה ללמוד, לא הבנתי מדוע גופי הפך כל כך חלש.

הייתי מבולבל למה אני כל כך עייף בעצמות. הייתי בחור בכושר גופני. אבל זה היה סוג אחר של עייפות - עייפות נפשית. וכל מה שעשיתי היה ללכת למשרד, לשבת כל היום ולדבר עם אנשים.

אני רגיל לתחושה הזו עכשיו. אבל כמו כל אחד אחר שמתפרנס מול מסך מחשב, עד סוף הלילה מתמלאת תחשות תקווה שהראש ימשיך לעבד מידע.

ראסל מכנה זאת "עייפות עצבים", בניגוד לעייפות פיזית של עבודת כפיים. עייפות זו מצטברת משעות העומס ומתמודדת עם מצב הרוח של הבוסים והעמיתים שלך לעבודה, או עם החרדות לשמור על עבודתך. לאט לאט, התסכולים היומיומיים האלה מצטברים ומתלבשים על העצבים שלך.

"התוצאה של כל אלה היא שכאשר מגיעה הצלחה, אדם הוא כבר שבר כלי, כל כך רגיל לחרדה שהוא לא יכול להתנער מההרגל שהצטרך בעבר", כותב ראסל. "מרבית האנשים המודרניים מנהלים חיים מורטי עצבים והם עייפים ללא הרף מכדי להיות מסוגלים ליהנות ללא אלכוהול."

התרופה נגד ראסל לחרדת עבודה גבוהה מזכירה לי את האסטרטגיה בחלל המשרד: תפסיקו לדאוג.

"גיליתי שככל שלא אכפת לי פחות, דיברתי פחות גרוע ובהדרגה מתח העצבים פחת כמעט עד לסיום ולבסוף נעלם."

אשמה ובושה:

ראסל משתמש בביטוי "תחושת חטא" כדי לדבר על התחושה של לעשות משהו לא בסדר, משהו לא מוסרי.

האשמה או המוסר של החטא, לטענתו, אובססיבי שרירותי כמו קללות, עישון או יחסי מין. בינתיים, "הסכנות המוסריות האמיתיות" של הבגרות משגשגות ללא הגבלה, שאותן הוא ראה כקשיחות ואכזריות כלפי עמיתים ומשפחה.

הרעיונות של ראסל - וחייו האישיים - היו נגד תרבותיים לתקופתו. הוא התגרש מאשתו הראשונה לאחר שאמר שהוא הבין שהוא לא אוהב אותה, הוא נכלא על התנגדות במלחמת העולם הראשונה והוא פוטר ממכללת טריניטי בקיימברידג 'על היותו גם אתאיסט וגם פציפיסט.

ברור שלראסל היה קוד מוסרי חזק שהוא לא פחד להביע, אפילו או במיוחד אם הוא התנגד למוסדות חזקים או לדעות הרוב באותה תקופה. הוא לקח את עצתו שלו, לא של מישהו אחר.

אבל אפילו הוא מודה שגם אם יש לך קוד מוסרי אישי עמוק, תחושת חטא מציקה יכולה להתגנב פנימה. האם אני באמת עושה את הדבר הנכון? פעולותיו של מישהו ותת המודע יכולות להיות "מעורבות במאבק תמידי".

אלה אותם זמנים בהם אתה מערער על מצפונך כאשר הוא אמר שאתה צריך להזכיר לעצמך במה אתה באמת מאמין. "זו שאלה של הנמקה עם עצמו באותם רגעים בהם הוא מתפתה להיות אינפנטילי", הוא כותב.

לכל אחד כיום - דתי או לא - יש הזדמנות אינסופית לחוש אשמה ובושה. אולי תחושת אשמה שאתה שמן או רזה, יש אשמה בעבודה של יותר מדי שעות ואשמה על כך שלא עבדת מספיק שעות.

לא חסרות הזדמנויות להרגיש שאתה לא עומד בסטנדרטים של החברה, ההורים שלך, עמיתים ברשתות החברתיות, הבוסים שלך או דיווחים ישירים, התלמידים שלך או המורים שלך, הקרדשיאנים או כל דבר אחר.

על כל זה, אומר ראסל, "אתה עושה אותך."

אף אחד לא יכול לחיות את חייך בשבילך חוץ ממך.

רדיפה:

מה שראסל מכנה "רדיפה" היא תוצאה של קליטה עצמית ואגו גדול. זה יכול להתפרש למספר צורות:

אנשים לא מודים לי מספיק!

אנשים מרכלים עלי!

אנשים לא מבינים כמה אני עוזר להם!

אנשים לא מעריכים את הכישרונות והגאונות האמיתית שלי!

הייתי צריך להתמודד עם חדשות מזויפות מהיום הראשון!

העצה של ראסל, כרגיל, היא להתגבר על עצמך. זה עלול לבוא כהלם, אבל אתה לא מרכז היקום. אנשים אחרים פשוט לא מתכוונים לגלות בך עניין כמוך.

יכול להיות שזה נכון שאחרים מרכלים עליך מאחורי הגב. על זה אומר ראסל, אז מה?

אתה מרכל ומלכלך על אחרים? האם אתה רואה את הפגמים באחרים, במיוחד אלה של החברים שלך? כמובן שכן! אתה אנושי.

אז זה לא הגיוני שאחרים עשויים להרגיש אותו דבר לגביך? שאתה לא מושלם? שאחרים עשויים לרכל או לקשקש על חסרונותיך? כמובן שכן! הם אנושיים.

ראסל אומר שלא לראות בזה איזושהי מזימה גדולה נגדך. פשוט קבל את זה כמחיר החיים בחברה שבטית מקושרת של אנשים פגומים עם אגו משלהם והתגבר על זה. זה לא קשור אליך.

פחד מדעת הקהל:

החיים בחברה פלורליסטית פירושם שאנחנו חופשיים להאמין במה שאנחנו רוצים להאמין. אנו יכולים לקבל את הטעם, הרעיונות שלנו, תוכניות הטלוויזיה האהובות עלינו ורשימות השמעה מותאמות אישית. אבל זה גם אומר שאנחנו מוקפים באנשים שיש להם גם טעם משלהם, רעיונות, תוכניות טלוויזיה אהובות ופלייליסטים מותאמים אישית.

הטכנולוגיה משכתבת את כללי הזהויות האינדיבידואליות וכיצד אנשים מתייחסים זה לזה. המושג הישן של קהילות הקשורות זו בזו על ידי דת, מוצא אתני או מיקום, מוחלף בקבוצות המורכבות על ידי טעם אישי ואינטרסים משותפים.

אבל ראסל ראה זאת מזמן, עם הרנסנס והרפורמציה. תנועות אלה יצרו שבר של החברה.

עבור ראסל ההבדלים הללו בחברה הגדולה היו מקור לשיפוט ובידוד אפשריים. "זה נכון במיוחד באמריקה בגלל עצמות המדינה", הוא כותב.

אם אתה חושב שאתה מאמין בדבר אחד וכולם סביבך מאמינים במשהו אחר, זה לא מרגיש טוב - אתה יכול להסתיר את אמונותיך האמיתיות או לחשוש מעריצות דעת הקהל. אולי לא תרגיש כאילו אתה משתלב אם אתה לא הולך לבית הכנסת, אם אתה לא קורא את הספרים הנכונים, אם אתה לא לובש את הבגדים הנכונים.

העצה של ראסל במקרה זה, במיוחד לצעירים, היא ללכת למצוא את השבט שלך. בחר קריירה עם אנשים דומים לאלה שמטפחים את הרעיונות שלך ואת הכישרונות שלך, גם אם זה אומר לוותר על הכנסה או לא ללכת בדרך שההורים שלך רוצים עבורך.

לסיום חברים, אצטט את ראסל בדבריו:

"להיות אדיש באמת, זה גם כוח וגם מקור לאושר. בחברה המורכבת מגברים ונשים שאינם משתחווים יותר מדי למוסכמות, היא חברה מעניינת בהרבה מזו בה כולם מתנהגים זההה", הוא כותב.

בעצה זו יש מתח טבעי. כולנו חשים צורך גם להתבלט וגם להשתלב. והוא אומר שזה בסדר להיות שניהם.

לא צריך להיות "אקסצנטרי בכוונה" בשביל להיות שונה, היה טבעי, כך הוא ניסח זאת.

אתה לא צריך לפחד להיות אתה.

#שגיב_קורן

התמונה נלקחה מויקיפדיה